לאן שטה הטיטאניק

לא צריך מכונת זמן כדי להביט כמה צעדים קדימה ולהבין שהימין בישראל עדיין לא מימש את כל האופציות המדומיינות והממשיות שלו לפתרון הכיבוש. למרות ש"צוק איתן" נראה כיעד טוטלי של הימין במימוש "העם רוצה נקמה", יש עדיין כמה אפשרויות שאנו צריכים ללמוד עליהן, לפני שנלך לישון במציאות פוסט טראומתית, המייצרת את עצמה עוד פעם מתוך חורבן ונתעורר מופתעים לאזעקה חדשה.

אחת מהסיבות הפנימיות למלחמה (המוכחשת היות והיא אינה מוגדרת כמלחמה), הינה מאבק פנימי בתוך האליטות השולטות, המנצלות את החולשה של משטר נתניהו. המלחמה היא אינה זרע שוטה, אלא המשך של האלימות הפנימית במלחמה להפלת נתניהו. בתוך כך, אפשר לראות שתי אידיאולוגיות גדולות שעומדות בפנינו והן עשויות לעלות לשלטון לאחר הפלת נתניהו.חשוב לציין כי האידיאולוגיות הללו הן המשך הרעיון הימני שלפיו, הציונות מתחוללת אך בתוך מלחמה. היא אינה קיימת במציאות של שלום. זאת אומרת, שאחדות העם, ותפקידו ההיסטורי יכולים להתחולל אך ורק בתוך להט מהפכני של חרב, כאותה שורה מפורסמת של ז'בוטינסקי בשיר של בית"ר "שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר."

שתי האידיאולוגיות הבולטות של הימין

האחת היא ארץ ישראל השלמה של בנט המאמין בסיפוח מלא של כל השטחים, ובתוך כך בשליטה בפלסטינים תוך כדי הליכה לקראת ארץ ישראל השלמה. השנייה, היא הפרדה מלאה של ליברמן שמבקש ללכת עד הסוף עם שלטון הפרדה בין יהודים לפלסטינים שהוא שלטון כוח אוטריטרי ומיליטריזם חסר תקדים. לא שהאופציה הראשונה של בנט אינהכרוכה בהפעלת כוח מטורף בכדי לשלוט על מיליוני אנשים.

כרגע אני לא מתייחס לאופציה השלישית של סער או לפיד, אבל אפשרשהם ייקחו את השלטון, וישתמשו באחת מהאידיאולוגיות של בנט וליברמן או בשילוב ביניהן כדי למשול, שהרי יש השקה בין הלאומנות של סער ולפיד לבין בנט וליברמן.

הנקודות המשותפות לשתי האופציות של בנט וליברמן הן:

א. הן כוללות המשך של הניאו-ליברליזם האכזרי. האם אני צריך להרחיב על פירוק האיגודים של בנט או על השחיתות של ליברמן? הנה ב-5 באוגוסט התבשרנו כי אוריאל לין אמר בגל"צ "כחלק מההתאוששות של המשק צריך לאסור על עיצומי עובדים", וכדאי לבדוק את הגזל שנערך בזמן המלחמה.

ב. שתי האופציות הללו כוללות גם העמקה והרחבה של הדרת הציבור הפלסטיני-ישראלי ממשאבי החברה הישראלית ומהמרחב הציבורי הישראלי.

ג. הניאו ליברליזם של השניים כולל בהכרח דיכוי כלכלי למזרחים, הנמצאים בשכבות המוחלשות.

ד. הדיכוי נגד הציבור הפלסטיני יביא גם לדה-ערביזציה (מחיקת האופי הערבי של התרבות באופן הרחב שלה). ובתוך כך יסבלו כל אלו שחפצים ביקרה של התרבות הערבית.

אופי המימוש של האידיאולוגיות הללו הוא כמובן פשיסטי. מצד אחד המשטר האלים מחליש כלכלית את אזרחיו הנאמנים (היהודים) ומצד שני מעניק להם סיבה טובה להמשיך להיות נאמנים – האשמת האחר הדמוני המוחלט (הערבים). ואפילו "צוק איתן" יוצר משוואה שכזאת, משום שיישובם ההיסטורי של המזרחים ביישובים עירוניים קטנים בפריפריה של ישראל העמיד אותם ראשונים בסכנת הרקטות, מקריית שמונה שבצפון, בית שאן שבמזרח, אשדוד, אשקלון, שבמישור החוף, לבאר-שבע, דימונה, אופקים וירוחם ועד אילת שבדרום (נכון שיש גם קיבוצים בקו האש, אך להם את אותו הון סימבולי). לכן הישובים המזרחים היו הראשונים לסבול מהרקטות, ואין פלא שקובי אוז (כנציג הדרום) פנה ימינה ודרש מצה"ל לסיים את המבצע, במקום לקרוא כאיש תרבות להפסקת אש. אני מסכים אתו לאנליזה שהדרום לא יכול להמשיך לסבול מרקטות, אבל אני לא מסכים אתו כמובן על הדרך לפתרון הבעיה.

אגב, אני לימדתי שנה שלמה בקדם מכינות במכללת ספיר וראיתי איך כל התלמידים שלי לא ניגשים לבחינות מרוב התפרקות מפוסט טראומה אחרי הפצצות לא פוסקות בזמן שתל אביב חייתה ברגיעה. אגב, ראינו גם כיצד ישראל התעלמה מהאוכלוסיות האחרות המופקרות בגבול, כמו העובדים הזרים שנהרגו בעוטף עזה, או אי הסירוב למגן את האוכלוסיה האזרחית בכפרים הבדואים בדרום ועוד.

מהזמן הקולוניאלי, לזמן הדה-קולוניאלי

ישראל נמצאת בזמן אחר מזה של אירופה, ארה"ב והמערב. ישראל עדיין מחזיקה בכיבוש קולוניאלי פעיל, בעוד שאירופה סיימה את הקולוניאליזם שלה באסיה ואפריקה, וארה"ב סיימה את העבדות של מיליוני השחורים שהובאו מאפריקה. אך דווקא מרחבי הזמן השונים בין ישראל לבין המערב מאפשרים ללכת לעתיד, בעודנו נשארים בהווה, ולחפש את האפשרויות לסיום הכיבוש. ומתוך כך, ישנן שתי אופציות לסיום האידיאולוגיה של הימין: האחת– הדרום אפריקאית – שברגע האמת, מנהיג ישראל כמו ליברמן או בנט יצלצל למנהיגות הפלסטינית, כמו הרגע שבו נשיא משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה דה קלארק התקשר לנלסון מנדלה כדי להסכים על הליכה לבחירות דמוקרטיות

ללא אפלייה גזעית. בחירות הללו הובילו לסיום האפרטהייד הדרום אפריקאי, ללא אלימות, ושפיכות דמים ולבחירה של מנהיג שחור – נלסון מנדלה. השניה – חזרה לגבולות פרה אימפריאליים – מלחמה בלתי פוסקת בכל החזיתות, תוך כדי אובדן הגבולות של סייקס פיקו, כפי שכבר מתחולל בסוריה, עיראק, לוב, ההפיכה הצבאית במצרים ועוד.

איזור של טרשים, מיליציות לוחמות אחת בשנייה, וחוסר קוהרנטיות לגבי אופציה דמוקרטית כלשהי.

האם יש צורך להצביע על אייסיס או דאעש ועל האלימות שלהם בסוריה ובעיראק? כדאי לחשוב מה היה קורה לו ישראל הייתה מותקפת בו בזמן מהחמאס, מהחיזבאללה, ומחזיתות אחרות שעלולות לצוץ עם ההתמוטטות של הגבולות הקודמים במזרח התיכון.

ֿהתמוטטות מבני חשיבה יביא לשינוי הרצוי

ההתמוטטות במזרח התיכון מראה לנו עד כמה הרגעים שבהם אנו חיים הם קריטיים. איני חושב שהשמאל הציוני בישראל מסוגל להנהיג שינוי. השינוי יבוא כשהימין יבגוד בבוחריו, מנהיג כמו מנחם בגין ז"ל, שיביא סדר חברתי חדש, למרות שנתן הבטחות אחרות לבוחריו. זה כבר קרה בימין של צרפת שאחד מהאינטלקטואלים הגדולים שלו החליט לשנות את דעתו, וסחף אומה שלמה להפסיק את הכיבוש באלג'יר.להזכירכם, בין השנים 1962-1954 התחוללה באלג’יריה אחת ממלחמות הדה-קולוניזציה הארוכות והאכזריות ביותר שידעה המאה העשרים. דור צעיר וזועם של אלג’יראים מאס בשלטון הזר, ובמעמד הנחות שגזרו הצרפתים על תושבי הארץ הערבים והברברים, והרים את נס המרד. צרפתים רבים לא יכלו שלא לחוש בסתירה בין העובדה שצרפת היא זו שהעניקה לעולם את הערכים האוניברסליים הנעלים של חירות, שוויון ואחווה, לבין העובדה שצרפתים – הם ולא אחרים – רומסים ברגל גסה את האידיאלים הללו באלג’יריה.

"על רקע זה של מבוכה נחתה הטרגדיה האלג’יראית של הפילוסוף והסוציולוג הימני רמון ארון. כוחו של ארון לא היה בגיוס רהוט של נימוקים מוסריים נגד המלחמה, אלא דווקא בדרך המופלאה שמצא לדבר הישר אל מוחו של הצרפתי הממוצע. בשפה בהירה, בהתבססו על עובדות יסוד שקשה לחלוק על תקפותן, כשהוא חף מכל תווית מפלגתית או 'מחנאית', הוא חתך באבחה אחת את הקשר הגורדי שכבל את צרפת אל אלג’יריה. הוא הציע לכל צרפתי לקחת בעצמו נייר ועיפרון, ולעשות כמותו חשבון פשוט: כמה עולה להחזיק את אלג’יריה תחת שלטון צרפתי, כמה עולה המלחמה וכמה יעלה להחזיק את אלג’יריה לאחר המלחמה. בחישוב שכל דייג בנורמנדי או קצב בשוק בפריז ידע לעשותו בנקל, הוא הראה שצרפת לא תוכל לעמוד במעמסה של החזקת אלג’יריה, משום שלאור גידול האוכלוסין הצפוי בה, והכורח להעניק לאלג’יראים אותם תנאים סוציאליים הניתנים לצרפתים, הכלכלה הצרפתית תתמוטט. מבחינתו של ארון - אין טעם במלחמה ובישיבתה של צרפת באלג’יריה, חבל על שפיכות הדמים ובזבוז המשאבים ושאר הנזקים, וככל שתקדים צרפת להסתלק משם כן ייטב. ואכן צרפת החליטה על סיום הכיבוש באלג'יר ויציאה ממנה”. (לקוח מאתר הוצאת ספרי עלית הגג על ה"הטרגדיה האלג'יראית" של רמון ארון).

*

כשיסירו את המצור (שיר)

כשיסירו את המצור,

ייבאו עוד ועוד ארונות קבורת מילה עגלגלה לנשים וארון מילה קצרצרה לילדות, ספרי תפילותיחברו קינות שאין להן אות

כשיסירו את המצור,

שריקות שירי טילים ימשיכו לעוף בתוך דפי החלומות של הילדים והילדות

כשיסירו את המצור,

יצטרכו להסיר את המסור מעל החופש של האות,

שנקברה מתחת להריסות בתי השיר

כשיסירו את המצור,

מצור על שיר חדש יעלה באופק על דפי הזריחה

כשיסירו את המצור,

המתים לא יחזרו, למרות שמילים רבות יתחננו להוריד את אבן המצור מעל מצבת קבריהם